בכלל לא תיכננתי לכתוב את הפוסט הזה היום. אבל – דברים קורים.
תיכננתי לכתוב ביום אחר על הבלוג הנפלא של נעמה הראשונה ועל העובדה שהיא ויובל עושים HOME SCHOOLING לבנות שלהן, שלפי הבלוג הן פשוט נפלאות ומוכשרות ומדהימות וכו'. וזה באמת לא היה אמור לקרות היום (בכל זאת הצבתי לעצמי מטרה לשאוב את כל הבית היום ולארגן כמה דברים לפני שאני מביאה את כפיר).
בפוסט אחר, תיכננתי לספר כמה נפלא זה שהאחיינים שלי, רועיקי ונונו, הילדים של אורנה, לומדים בבית ספר אנטרופוסופי וכמה עולם הדימיון שלהם מפותח וכמה כישרון חבוי בהם.
תיכננתי לספר כמה אני חושבת שזה חשוב שילדים מוצאים את הדבר, הדבר האחד הזה שעושה אותם מאושרים ושמחים להיות חלק ממנו ושהוא ממלא את כל ההוייה שלהם, אפילו שהוא לא קשור לבית הספר וללימודים, אלא רק לצורך ההנאה האישית והחוויה וההצלחה האישית (ולראיה הכדורסל של נדב והריקוד של אופיר)
אבל קרו כמה דברים, כמו זה שבשבוע שעבר דיברתי עם רועיקי, שהוא בעל יכולת חשיבה מטורפת, והוא קולט כל דבר שמסבירים לו בשניה, כולל במתמטיקה 5 יחידות, אבל משום מה כשהוא מגיע למבחנים, פילו אם הוא למד המון לפני, לא הולך לו. והסברתי לו שהבעיה היא בכלל לא אצלו, אלא אצל המערכת, שלא באמת מלמדת אותו (ולא אמרתי שהמערכת רק אלא רק ממלאה את זמנו כדי שהוא לא יסתובב ברחובות ולא באמת חושבת על היכולות שלו או על איך לגרום לו להטמיע את החומר בתוך הגוף שלו, ולא בתוך המוח)
וקרה שאתמול בלילה ישבתי וקראתי קצת את הבלוג של נעמה וראיתי שקשת (שגדולה מכפיר בחצי שנה או קצת פחות) כבר קוראת. מעצמה, ומהרצון שלה ללמוד, ולא בגלל שצריך לעמוד ברף הכניסה לגן חובה (פה בגיל 5 נכנסים לגן חובה שהוא חלק מבית הספר וכשמגיעים לגן החובה כבר צריך לדעת לקרוא את כל האותיות).
והגעתי לאיזה בלוג אחר שבו רואים ילד בן שבע שעושה נפלאות במסור ובקלח תירס, וחשבתי לעצמי שזה נפלא שילדים יכולים לעשות דברים עם הידיים ואנחנו חייבים לבנות ליואבי (או יחד עם יואבי וכפיר) שולחן נגרים, כדי שהוא יוכל להוציא את כל מה שישי לו בתך העוצמות של הגוף הילדותי שלו על דברים שיעשו לו טוב (ולא רק בהיאבקות חופשית על גופו של כפיר)
וישבתי עכשיו להפסקת ארוחת הבוקר (בין שאיבת אבק בחדר אחד למשנהו) והגעתי לפוסט אקראי של נעמה שהתייחס לרמת החינוך ול- HOME SCHOOLING ומשם הגעתי למאמר שכתב דורון קורן על 4 חודשים שבהם הוא לימד בחטיבת ביניים ומה המסקנות שלו.
ואז הגעתי מהבלוג של נעמה להרצאה שנתן סר קן רובינסון במסגרת TED, על – איך בית ספר הורג את היצירתיות. ואחרי ששמעתי אותה עלו לי דמעות בעיניים, כי אני פשוט לא מבינה איך אני אמורה לשלוח את הילדים שלי למערכות חינוך שיהפכו אותם לעוד אחד מהכלל. בלי היכולת למצוא את מי שהם באמת, או לחשוב בצורה אחרת מהכלל.
אני לא מבינה איך אני שולחת אותם כבר היום למסגרות כאלה. ולמה אני לא יכולה להיות האמא הזאת שהילדים שלה גדלים בבית והופכים להיות מלאי כישרון, ויכולות (או שלא ) אבל שמחים ומאושרים.
נו טוב, תמיד יש לאן לשאוף.
נעמונת,
גם אני מאד הוטרדתי כששמעתי את ההרצאות שנתן סר קן.זה היה לפני חצי שנה ואני חשבתי לעצמי כמה נדפקנו כולנו במערכת החינוך שפגשנו.אבל אם תעצרי רגע ותחשבי ,את וזאביק וגם נעמה ויובל,למדתם במסגרת המחורבנת הזו ויצאתם אנשים מופלאים למרות המערכת.בגלל הפוטנציאל שלכם.זה במוח שלכם.המערכת לא תוציא הכל מהילדים, אבל יש להם הכול גלום בתוכם.ועם טיפוח ואהבה והשקעה שלא חייבת להיות מהבוקר עד הערב, הם ילבלבו.
אין ספק שהילדות של נעמית ויובל מופלאות והחיים שלהן נראים אחרת בגלל ההום סקולינג , אבל הן היו מופלאות גם אם הן היו הולכות לבית הספר. המופלאות הזו בתוכן.הן לא הפכו להיות מלאות כשרון ויכולת רק בגלל הום סקולינג.ראבק, ההורים שלהם זה נעמה ויובל, הן היו מלאות כישרון ויכולת גם אם הן היו גדלות בשכונה של טרזן.
את חושבת שהאחיינים שלנו לא שמחים ומאושרים ובעלי כישרון ויכולת ?
שמעי , אם היית הטיפוס של הום סקולינג, הייתי אומרת לכי על זה , אבל את לא.ואני לא בטוחה שהבנים שלך הם בנים להום סקולינג.אז במקום לחשוב כמה את לא האמא הזאת, תחשבי איזו אמא את כן וכמה ילדים אחרים היו רוצים אמא כמוך. אני הייתי רוצה , את לא?
ומכיוון שאני רואה שיש לך זמן פנוי לראות הרצאות במקום לשאוב את הבית, הייתי ממליצה לך לחפש ולראות את התוכנית 60 דקות על גברת אחת בשם מרווה קולינס marva collins, שמוכיחה שבכל ילד יש פוטנציאל רק צריך לתת לו קצת הזדמנות.
וואו יצא לי קונטרה בלוג. צריך לשים פה הגבלה לכל הפטפטנים שכותבים וכותבים .
נשיקות ויום טוב.
אני
רק להעמיד דברים על דיוקם: קשת לא קוראת. היא כותבת את השם שלה ועוד כמה אותיות ומזהה כמה אותיות ובזה זה נגמר. אבל היא מאממת בדרכים אחרות 🙂
ממה שאני רואה סביבי כרגע וממה שראיתי בעבר – יש להימצאות במסגרת שתי השפעות עיקריות:
1. השפעת המסגרת – המחנכים וההנהלה ומה שהם משפיעים על התלמידים שמעבירים את זה הלאה, אחד לשני.
2. הזמן שהיא גוזלת.
לגבי הראשון – נתקלתי במסגרות שעשו לי צמרמורת. מה שזעזע אותי בעיקר היה חוסר חשיבה וחוסר כבוד. זאת לא סביבה שטוב לגדול בה.
מצד שני נתקלתי גם במסגרות שעשו לי רצון לאשפז את עצמי (באותן המסגרות) אפילו שאני כבר לא בגיל…
עניין הזמן קשור לתפקיד האמיתי (לתפיסתי) של המערכת – שמרטפות.
בהיותה בעיקר מערכת שמאפשרת להורים זמן חופשי (בשביל ששניהם יוכלו לעבוד ולהניע את גלגלי הכלכלה. כדי שיהיה להם מספיק כסף לממן את אורח החיים המקובל כיום) יום הלימודים נמשך הרבה יותר מדי שעות.
זה לא מאפשר לילדים זמן חופשי שזה, מהתבוננות שלי במדגם הקטן שיש לי בבית, משהו שהם צריכים בשבי התפתחות תקינה.
כך שבעצם בית הספר יכול להזיק בשתי דרכים (ואני לא נוגעת בעניינים חברתיים. זאת סוגיה אחרת לגמרי):
אם מתעקשים ללמד ועושים את זה בצורה סוגרת – הילד מאבד את ההתלהבות והרצון ללמוד והסקרנות והיצירתיות ועוד המון תכונות נהדרות שמגיע איתן לעולם. מערכת בהחלט יכולה לכבות ילד. אחר כך לוקח לו הרבה שנים להשתקם.
אני חושבת שבמערכת האנטרופוסופית יש דגש על הימנעות מהעניין הזה.
הדרך השניה שבה יכול להזיק זה בכל שלא משאיר זמן בשביל לחיות. גומרים בארבע, הרבה פעמים משם לחוגים. מה עם חברים? זמן לבהות? זמן לעשות דברים "בלתי מועילים"?
קיצור,
אני חושבת שמה שאת יכולה לעשות בתור אמא זה לבחור היטב את המסגרת אליה את שולחת את הילדים שלך. לראות בידי מי את מפקידה אותם וכמה את סומכת עליהם. אני בטוחה שיש לך מבחר.
הבחירת שלך לא צריכות להיות קשורות לבחירות של אחרים אלא רק לצרכים שלך ושל הילדים שלך.
הדילמה תמיד תהיה קיימת ולא חשוב מה אנחנו חושבים ומחליטים לעשות יש לנו דוגמאות בבית שלנו והיה לנו מצב הרבה יותר מסובך אני חושב שצריך לזרום עם השכל הישר ובקרה מתמדת ולא להשאיר את המלאכה לאחרים בלבד כי להורים בבית יש השפעה מכרעת על ההתנהגות והלמידה של הילדים יש עוד הרבה מה להגיד נסתפק בזה שיהיה לכם בוקר נפלא מלא מרץ בברכה האוהבים ממונש