נו, אז אני אמורה לסדר השבוע את הבית. נו, אז אין לי חשק. והפוסט הזה מחכה כבר שבועיים או שלושה להיכתב (בניגוד לפוסט על הטיול עם משפחת הרשקוביץ שמחככה כבר חודש וחצי). אז נכתוב..

חג ההלאווין תפס אותי לא מוכנה. טוב, זה לא מפתיע, הכל תופס אותי לא מוכנה. אני איטית קצת מאז שהגענו לכאן…. אבל כפיר ויואב צעקו "פפקין" בכל פעם שעברנו ליד בית שהיתה לו בכניסה דלעת כך חיננית, ובגן של כפיר עשו פעילות עם דלעות (הדביקו עליהן מדבקות ושלחו אותן הביתה עם ההורים) שלא היתה לנו ברירה – וקנינו פפקין. גדולות. אחת לכל ילד (ברור, לא???)

חזרנו ביום ראשון מהטיול לג'יימסטאון עם המשפחה של אימרי (עוד פוסט שמחכה להיכתב), ומאחר והילדים ישנו בדרך שעות ארוכות מצאנו את דרכנו ל- SAFEWAY (הידוע בכינוי "הסופר הקפוא" – ביום הראשון שנחתנו הלכנו לעשות שם קניות עם בגדים קצרים – טעות!!! גם ביום חמסין צריך בסופרמרקטים פה מעילי שלג חמים….). כפיר בחר את הדלעת הכי גדולה שהיתה, ורק אחרי תחינות ותחנונים רבים של זאביק ובקשת רחמים על הגב שלו, כפיר נעתר והסתפק בדלעת בגודל "בינוני" שזה בערך חצי מהגודל הטבעי של כפיר. את יואב לא היה צריך לשאול בכלל איזו דלעת הוא רוצה – כי ברור שהוא רוצה דלעת בגודל של כפיר – הוא רוצה הכל כמו כפיר…

כשהגענו הביתה גיגלתי מיד לראות איך חוצבים את הדלעת (זאת המילה?), ראיתי סרטון חביב של שתי בנות ויצאתי לחצר לעשות את העבודה (שלדעתי בכלל היתה צריכה להיות עבודה של זאביק – אבל לא הצליח לי הפעם מסע השכנועים וההפחדות…). הורדתי לדלעת את הראש והצעתי לילדים להכניס את היד פנימה ולהוציא את כל ה"בפנוכו" של הדלעת (מין תערובת של זרעים ושערות דלעת שמרגישות כאילו דחפת את היד לתוך קערת נזלת :-~). יואב ניסה פעם אחת ואז התרחק, וכפיר רק הסתכל מרחוק ואמר "את תעשי את זה" בהחלטיות רבה. אז עשיתי, בשתי הדלעות – פיחסה.
אחר כך ציירתי בהתאם לבקשה של כל ילד (טוב יואב בעיקר הסתכל ופחות אמר לי מה לעשות, אבל כפיר ידע בדיוק בדיוק איך הדלעת שלו אמורה להיראות) וחתכתי פנימה לתוך הדלעת – יצא מאוד נחמד והילדים הלכו עם זאביק והניחו את הדלעות בחצר הקדמית – שכולם יוכלו לראות (אם היינו אנשים רציניים והיינו מצלמים את הדלעות שלנו – גם אתם הייתם יכולים לראות, אבל אנחנו לא. אז תוכלו לראות רק את הדלעת שאלי עיצב)

למחרת, לכבוד ההלאווין – לא היה לכפיר גן. אז נסענו לעשות סיור תחפושות (כבר אמרתי שלא הייתי ממש מאופסת – לקנות תחפושת ביום של הלאווין – טירוף). לשמחתי בחנות הראשונה שהלכנו אליה היתה תחפושת של תומס הקטר – שהוא האייקון החברתי המוביל בבית שלנו מאז שהגענו לארצות הברית. תמורת 25$ (!!!!!!!!!!!!) קיבלנו מין חלוק כזה שלובשים מעל הראש וכובע של נהגי קטרים – אבל הכי חשוב ילד מאוד מאושר ומרוצה!!
המשכנו לחפש בחנויות אחרות תחפושת ליואב – אבל כל מה שיכולנו למצוא היה תחפושות של נסיכות ובלרינות – גם למתירנות שלי יש גבולות :-)… אז קנינו מכנסיים שחורים וחולצה כתומה ואמרנו לעצמנו שהוא יהיה "פפקין" חמוד מאוד.

חזרנו הביתה וחיטטנו בכל השקיות בכל הארונות – ובסוף מצאנו את התחפושות השוות שהבאנו מישראל, את פו הדוב ואת  באגס באני ותחפושת של איש סיני קטן ושל ליצן – ושמחנו מאוד שמחה גדולה, כי גם ליאובי היתה תחפושת אמיתית.

אחר הצהריים לפני שנסענו לאלי ותמר, הכנו קערה גדולה עם ממתקים ושמנו בחוץ על כיסא ליד הדלעות שבתוכן שמנו נרות דולקים. אני רציתי לשים בקערת פלסטיק כחולה פשוטית, אבל זאביק אמר שקערת המתכת הגדולה שבה אני עושה בצק (ושנמצאה אך יומיים שלושה קודם, לאחר שחשבתי שנשארה בישראל) – הרבה יותר יפה. אז שמנו בה.

בדרך לאלי ותמר, אמרתי לכפיר שכשאומרים "TRICK OR TREAT" – אז אם בוחרים טריק, בעל הבית עושה לילידם תעלול כלשהו (זה מה שהסבירו לי בגן של יואב – מה שהתברר בדיעבד כלא נכון – אם בעל הבית עונה "טריק" הילדים צריכים לעשות לו טריק וזה נגמר בדרך כלל בזריקת ביצים סרוחות על הבית הנדון. יש סיבה למה כל הילדים מקבלים ממתקים בחג הזה….)

כשהגענו לאלי ותמר, אכלנו ארוחת ערב מוקדמת ולבשנו תחפושות. לבשנו – זה אומר אריאל, רותם וכפיר. יאוב לא הסכים בשום פנים ואופן ללבוש תחפושת. אנחנו ממש בסדר עם זה… גם כפיר לא ממש אהב את רעיון התחפושות בגיל זה (משהו שקשור בחיפוש הזהות העצמית וכו' וכו' וכו'). אז רק הלבשתי לו מכנסיים שחורים חמים במיוחד וחולצה כתומה חמודה במיוחד ואמרנו שהוא "לא פפקין" חמוד במיוחד….
כפיר התחפש לקטר הכי חמוד בעולם ואריאל ורותם המהממות לא עשו שום קונצים (למרות שכולנו היינו תמימי דעים שזה לא יעבור בשלום) ולבשו תחפושת של בוקרת ותחפושת של חיפושית אדומה (בהתאמה). מהממות!!!

כל הילדים יצאו עם זאביק, אלי ותמר לעשות איסוף ממתקים בבתי השכונה. אחרי כמה דקות נקראתי לדגל, כי שני הילדים היו בוכיים במיוחד. יואב פשוט בכה בלי כל סיבה נראית לעין, וכפיר בכה כי הוא פחד שיעשו לו תעלולים מפחידים (באמת, קצת מחשבה לפני שאני מוציאה משהו מהפה שלי!!!). רק אחרי שהבטחתי לו שעושים תעלולים וטריקים רק לילדים בגיל של רועיקי ונונו ונדובי יכולנו להמשיך באיסוף. גם יואב נרגע אחרי שניים שלושה ממתקים והמשכנו במסלול החיפוש.ץ אחרי שאספנו יבול מרשים נסענו כמה בלוקים קדימה וחיפשנו שוב. אין לדעת מי שמח יותר – הילדים או תמר שהתרגשה מאוד מהוויית החג כולה. אחרי שמילאנו את המיכלים השונים בממתקים, נפרדנו שמחים ועיייפים ממשפחת כץ-שצ'טינסקי וחזרנו הביתה.

כפיר וזאביק היו עדיין עירניים ומלאי רצון להמשיך לטייל והמשיכו בשכונה שלנו בזמן שיואב ואני סגכרנו את היום עם מקלחת ובקבוק חלב. מסתבר שהטיול בשכונה שלנו הניב יבול רב וכיפר אפילו הסכים לעצור ליד בית שהבעלים שלו עבדו במשך 3 שבועות (!!!) על נפיכתו לבית רפאים ויצירת מסלול מפחיד ברחבי החצר ומסביב לבית (השמועה אומרת שאת צרחות הפחד של הילדים הבוגרים שמעו עד קצה השכונה).

חזרנו הביתה, עייפים אך מרוצים, מלאי ממתקים (שלא נגמרו עד עצם היום הזה…) ועם חווית חג אמריקאית שמחה מאוד…

אהה, כמעט שמחה מאוד – כשחזרנו הביתה מיד הבחנתי שמשהו אינו כשורה… קערת המתכת הענקית,  האהובה עלי מכל כלי המטבח שלי, שרכשתי ב- 20 שקלים בשוק ביפו לפני יותר מ- 10 שנים בשיטוטי עם יובל בזמן שנעמה היתה בלה-נוטרה, נגנבה על כל תכולתה!!!! מילא תכולתה – אבל הקערה!!!!