יואב התחיל לחבר משפטים:

"אמא תיק פיי" – אמא התיק נפל (שזאת דרך אחרת לומר: אמא זרקתי את התיק לרצפה – עכשיו תרימי אותו)
"אמא קום קומי ני" – אמא קומי קומי אני (שזאת דרך אחרת לומר: אמא עכשיו אני יושב על הכורסא הכחולה – קומי מפה כבר)
"אמא עוד קקר" – אמא עוד קרקר (המאכל הלאומי באוטו שלנו)
"פַקְקִין פִיר" – הפמפקין של כפיר (עוד שבוע חוגגים פה את ההלאווין)

בנוסף, יואב מביא כל מיני דברים חדשים מהגן, למשל, כשמחליפים לו חיתול, הוא צורח בהתרגשות:
"לא באאאאאאאאא לי"
"למה לא בא לך להחליף חיתול?"
"ככה!" (מגיע לי ששאלתי שאלה כל כך טיפשית… :-))

*********************************************************************************************

אחרי עונת תומס והקטרים שהחלה יום אחרי שנחתנו כאן (ושתימשך כנראה שוב מיד אחרי יום ההולדת הקרב ובא בצעדי ענק, ושאליו כפיר הזמין המון המון קטרים חדשים), הגיעה במפתיע עונת הלגו.
כשעברנו לבית הזה, ויעל באה עם תומר ויובל, היא סיפרה שתומס משחק עכשיו הרבה עם הלגו. וחשבתי לעצמי שיעבור זמן רב עד שכפיר יצא אל אור הלגו. אבל אחרי כמה ימים כפיר ביקש להוריד את הארגז השקוף עם הלגו ומאז הוא משחק איתו המון.
יש לנו בבית 3 קופסאות עם המון חלקים של לגו שרובם היו של זאביק במקור, אם כי חלקים היו גם של רועיקי ונונו לדעתי. הארגזים מאוחסנים על הגג של כוורת המשחקים עוד מהבית שלנו בכפר מונש.
כפיר שופך את הארגזים על כל תכולתם ומחפש את האנשים הקטנים, אחר כך הוא מבקש שנעזור לו לבנות משהו. היום זאביק בנה לו משאית ומטוס. ככה זה – יש דברים שרק אבאים יכולים לעשות…..

**********************************************************************************************

יואב נורא רוצה לשחק עם כפיר. אבל כפיר הוא סוליסט. הוא אוהב לשחק לבד, מאז שהוא היה קטן. כשנחה עליו המוזה הוא מסכים לשחק עם יואב, אבל בדרך כלל – כשהוא בענייני רכבות, או לגו, או פאזלים או הרכבת מסילות עץ – יואב רק מפריע לו בשקט שלו.
בכלל, יואב אוהב לשחק בחצר, ולהשתולל, ולבעוט בכדור או לקלוע לסל או להתלכלך בבוץ. והוא רק רוצה לשחק עם כפיר. כשכפיר לא נענה לדרישות שלו, הוא פוצח במסכת שכנועים שכוללת קפיצות מהחבל השלישי של רחבת ההיאבקות ומכניע את כפיר על הרצפה. מאוד דומה למה שהיינו רואים בטלוויזיה בתקופה שהיה רק ערוץ המזה"ת (הידוע בכינוי "לבנון") במוצאי שבת: WWF. אם כפיר עדיין לא מסכים לשחק איתו – הוא חובק אותו מאחור באחיזה דו מרפקית (כלומר שתי הידיים חובקות את הצוואר ככה שרואים רק את המרפקים של יואב מקדימה ואין בכלל צוואר של כפיר). ואם גם זה לא עוזר הוא פשוט תופס את השיער של כפיר ומתחיל לגרור את כפיר על הרצפה (לפעמים יש לי מין תחושת האדם הקדמון הגורר את זוגתו לחיים כשאני רואה את כפיר נגרר ככה על הרצפה…)
למותר לציין שלכפיר בכלל אין שום יכולת פיזית להתמודד עם מסכת השכנועים הזאת וכל מה שהוא יכול לעשות זה לצעוק "אמא, הוא מכאיב לי" (והוא באמת מכאיב לו!!!).
ניסיתי ללמד את כפיר להגיד ליואב בתקיפות שזה לא נעים לו. תקיפות איננה הצד החזק של כפיר. אבל בכל פעם שהוא מצליח, יואב ניגש אליו ומחבק אותו ומנשק אותו. אה-מחייה…..

****************************************************************************************************

אתמול הלכנו לראשונה לספרייה של סאניוייל. אנחנו רוצים ללכת כבר הרבה זמן, אבל משום מה לא יוצא לנו (טוב, אני העצלנית פה – ברור, לא?)
כשהגענו כפיר נפעם מכמות הספרים והסתובבנו לנו בין המדפים עד שהוא בחר משהו. כשהתחלתי להקריא לו, יואב הסתובב והתחיל להרעיש. ניסיונות לחבר אותו עם ספרים בכריכה קשה עלו בתוהו, אז שלחתי אותו לפינת המשחקים. שתי דקות אחר כך, גם כפיר היה שם….
אחרי שעשינו כרטיס מנוי, ושאלנו שני ספרים של ד"ר סוס (הולך חזק אצלנו בבית), יצאנו בחזרה לאוטו. בדרך, שאלתי את כפיר מה דעתו על הספרייה.
"לא היו שם כמעט משחקים"
"זה בגלל שזאת ספרייה, ולא משחקייה. בספרייה יש ספרים ובמשחקייה יש משחקים"
"אז מתי נלך למשחקייה?…"

*****************************************************************************************************

היום הלכנו עם תמר והבנות ל- PAMPKIN PATCH, או בתרגום חופשי "רחבת דלעות". במקור זה היה כנראה איזור משחק שבו ילדים קישטו ושיחקו עם דלעות. היום יש במרבית המקומות האלה מתנפחים, פינות ליטוף של חיות, נסיעה על טרקטור, בית רוחות ועוד מיני חוויות שאינן קשורות כלל וכלל לחווית החג.
בשבוע שעבר היה טיול מהגן של כפיר לרחבה כזאת שנמצאת לא רחוק מאיתנו, אבל כפיר הרגיש לא טוב וחזר איתי הביתה מיד אחרי שהגענו לרחבה (בסוף התברר שהוא היה פשוט מורעב….).
היום הלכנו לרחבה אחרת שבה יש פחות דברים לעשות, אבל יש בה שני מתקנים גבוהים מאוד מאוד שכפיר כבר מזמן ביקש ללכת אליהם (מאוד דומה לאונייה המתנפחת של מעוז שהיתה באירוע הפרידה שלנו, אולי קצת יותר גדול).
אבל "עליה" וקוץ בה. למבוגרים אסור להניח את כף רגלם על המתקנים האלה. ככה שלא יכולנו לעלות על המתקנים ולעזור לילדים לטפס. אז יצא שיואב לא יכול היה לעלות על המתקנים הגדולים ורק קפץ ב"בית הקפיצות" – שזה פשוט מתקן מתנפח סגור כמו בית מכל הכיוונים שלו. אריאל ורותם סירבו בכל תוקף לעלות על המתקנים, ורק כפיר עלה וירד וטיפס וגלש, ומצא לו חבר בן גילו שדובר רק אנגלית, ושניהם ביחד הסתדרו מצויין בלי לדבר בכלל, רק לעלות ולרדת ולהתגלגל ביחד מלמעלה למטה – נפלאה היא שפת ההשתוללויות…
לקראת הסוף יואב ממש ביקש לעלות על אחד המתקנים הגדולים, אז ביקשתי מכפיר לעזור לו. איזה ילד מדהים. הוא עמד מאחוריו וכיוון לו את הרגליים בזמן העליה, ודחף לו את הטוסיק עד שהוא עלה למעלה (וזאת חתיכת עלייה – ונזכיר שכפיר הוא לא הצד השרירי בין שני הילדים האלה).
אחרי שהעליה נגמרה, יואב נעמד בתחושת ניצחון בראש המתקן ורצה לחגוג, אבל הילדים הגדולים נדנדו את המתקן והוא גלש למטה בטרם עת – אבל עם חיוך גדול על השפתיים.

**************************************************************************************************

הערב היה לי צורך במשהו פחממתי, שאינו קשור בשום צורה שהיא ללחם (או פסטה או כל דבר שעשוי מקמח או תחליפיו). בעיה. קשה. מה אפשר להכין בעשר דקות, רבע שעה גג, שהוא גם פחממתי וגם לא מקמח לצורותיו? ראיתי את תפוחי האדמה בקערה שעל השולחן ואז נזכרתי בלביבת תפוחי האדמה השוודית שהכנתי פעם מזמן אצל קרן בבית. לא זכרתי איך קוראים לה, אבל למזלי, הגוגל יודע הכל. רושטי. כמה פשוט, ככה טעים.

רושטי – לביבות תפוחי אדמה בנוסח שוויצרי / בני סיידא
המתכון מתוך מוסף האוכל של עיתון 'לאשה'

רושטי הוא מאכל שוויצרי מסורתי. זו מעין לביבה רחבה ללא ביצים המטוגנת בחמאה ומוגשת בדרך כלל כתוספת למאכלי בשר, בעיקר עגל.

חומרים (4 מנות)
5-6 תפוחי אדמה (1 ק"ג)
מלח ופלפל
120 גרם חמאה
2 כפות שמן

1. קולפים את תפוחי האדמה ומגררים על מגררת גסה. מעבירים לקערה, מתבלים במלח ובפלפל ומערבבים.
2. מחממים במחבת רחבה מחצית מהחמאה וכף שמן. מוסיפים למחבת מחצית מתערובת תפוחי האדמה ומהדקים היטב לשכבה אחידה.
3. מטגנים כ 6 דקות, עד שהצד התחתון והשוליים משחימים. הופכים לצד השני ומטגנים 6 דקות נוספות. באותה דרך מכינים גם את הלביבה השנייה. מגישים חם

הערות:
אני עשיתי לארוחת הערב רק מ- 2 תפוחי אדמה. היה טעים. יואב אכל איתי בשמחה. זאביק וכפיר לא נגעו (ממש מפתיע). השתמשתי בכפחות מכף חמאה וממש מעט שמן זית. ישב לי בבטן בדיוק בדיוק כמו שרציתי.
אחרי שהילדים נרדמו, עשיתי לי עוד אחת (להגנתי אני אציין שכמעט ולא אכלתי היום, הרגשתי לא טוב בבוקר). הפעם לא שמתי בכלל חמאה ושמן, רק מה שנשאר על מחבת הטפלון מהנגלה הקודמת. יצאה לביבה נחמדה בטעם של קרטושקס. מעניין.

***************************************************************************************************

ולסיום,
כפיר: "אני לא רוצה את האוטו החדש שאבא יביא לנו, אני רוצה ג'יפ כמו שהיה לנו"
אמא: "למה?"
כפיר: "כי אני רוצה שנוכל לסוע כל המשפחה ביחד"
אמא: "אבל אנחנו יכולים לסוע כל המשפחה ביחד גם באוטו הקטן הזה. וחוץ מזה, אבא קנה לנו אוטו מאוד גדול שיכולים לשבת בו 8 אנשים"
כפיר: "אהה"
אמא: "ונוכל לסוע בו עם עוד אנשים. למשל כשסבא וסבתא יבוא אלינו בפסח נוכל לסוע בו ביחד כל המשפחה עם סבא וסבתא. וכשאורנה ורועיקי ונונו יבואו אלינו בקיץ, נוכל לסוע בו כולנו ביחד"
כפיר: "נכון, רק אם תבוא משפחה עם יותר מארבעה אנשים, הם כבר לא יוכלו לסוע איתנו ביחד באוטו…."

(ועל האוטו יבוא פוסט נפרד בהחלט)