אומנם באיחור, אבל אם לא עכשיו אז מתי????
ביום שלישי בערב, ערב לפני ערב ראש השנה, זאביק הלך לחתום על החוזה על הבית של וולטר. הבית של וולטר נמצא באיזור שהוא בכלל לא האיזור שחיפשנו בו בתים, החצר בו לא גדולה (ויש בה כמה עצים שמקטינים מאוד את שטח החצר) הבית מלא בשטיחים (רע מאוד כשיש ילדים קטנים) ומטבח עם מעט מדי מקומות איחסון (ואפילו אני יודעת שלמרות שמסרתי הרבה דברים מהמטבח שלי – לא הכל ייכנס פה…).
ככה שהבית הוא פשרה, אבל פשרה לא רעה ובעיקר הוא הוציא אותנו מהדירה הזמנית שבה הילדים כבר איבדו את שפיות דעתם (האמת היא שאני איבדתי את שפיות דעתם ואת דעתי – אבל בואו לא נהיה קטנוניים).
הזמנו את המכולה לרביעי בבוקר, ומילאנו את עצמנו בהתרגשות רבה לקראת ההגעה שלה. ברביעי בבוקר לקחנו את הילדים ונסענו לבית של וולטר, שהפך באותו בוקר להיות הבית שלנו.
עוד לפני שזאביק חנה ליד הבית, ראיתי מעבר לרחוב אמא של אחד הילדים מהגן של יואב (תומר) ואת תומר בעצמו מסתובבים ליד מכונית שזוהתה כמכונית שלהם, מיד קפצתי מהאוטו בעודו נוסע וניגשתי לשאול אותה אם הם גרים בבית הזה – מסתבר שכן, איזה כיף לי!!! אחד הדברים שהייתי הכי מודאגת מהם מהרחוב הזה שלא הכרתי יותר מדי, הוא העובדה שאולי אין בסביבתו ישראלים, דבר שגרם לי לחרדות קיומיות קשות (ככה אני – כל דבר גורם לי לחרדות קיומיות קשות). אגב, הפחד ממחסור בישראלים ברחוב עוד יתברר כבדותא רצינית (אבל תצטרכו לקרוא עד סוף הפוסט הזה כדי לדעת). לאמא של תומר קוראים היללה, ויש לה עוד שתי בנות גדולות יותר ובעל (ועד לרגע זה, אני לא זוכרת איך קוראים להם – ואיתם הסליחה…. הזיכרון לי לשמות אף פעם לא היה משהו מדהים….)
חיכינו למכולה בקוצר רוח וכשעברה משאית גדולה ברחוב, לא חשבנו שהיא שלנו – אבל מסתבר שכן…. בגל שהמכולה הגיעה כמה ימים לפני שנחתנו בארה"ב, ולא היה לאן להעביר את הדברים, העבירו אותם לאיחסון ואז העבירו אותם אלינו במשאית. מבחינתנו כמעט לא היתה לזה השפעה, למעט שני דברים:
1. מאוד ציפינו לראות את המכולה (בעיקר כפיר) ולשבור את הפלומבה שעל המנעול (בעיקר זאביק)
2. איפשהו בין ההעברות איבדו לנו חלק מהסוכה (מה שיצר בסוף את הפוסט על הרעיון המק'-גייברי שלי לפתרון מצוקת הסוכה)
כל זה לא שינה במאום את השמחה שהיתה לנו כשהתחילו להכניס את הארגזים הביתה. כפיר ויואב זמזמו כמו דבורים מסביב ובשלב מסויים הצעתי לכפיר לפתוח כמה ארגזים מהארגזים שידענו שהם ארגזי המשחקים. במפתיע הארגזים הראשונים שפתחנו הכילו את האופנוע של יואב, ואת הבימבה הגדולה – מה שעשה את יואב מאוד מאוד מאוד שמח (ומי שלא ראה שמחת ילד באופנוע – לא ראה שמחה מימיו). אגב זה אותו אופנוע שמצולם בלוח השנה החדשה שנשלח אל קהל משפחתנו וחברינו.
בנוסף נמצאו גם כל השופלים, המשאיות והטרקטורים הגדולים שמיד הגיעו לחצר והפגינו יכולת מרשימה של חפירה באתרים דשא אמריקאיים….וחשובה מכך הגיטרה החשמלית שמעולם לא ידעה עדנה כל כך גדולה עד היום הזה…
אחר כך לקחתי את כפיר לגן (ליואב לא היה גן – בגלל ערב ראש השנה), ויואב נשאר עם זאביק:
****************************************************************************************************
קניתי ירקות להכין אנטיפסטי לערב החג וכשחזרתי הביתה, כל הכלים של המטבח היו מונחים בערימות שונות ברחבי המטבח והבית. בהערת אגב אני אספר שלפני כמה חודשים דיברתי עם מיטל אוסטפלד שעובדת בריטאליקס בדאלאס והיא סיפרה לי שכשהיא קיבלה את המכולה והוציאה את הסירים מהארגזים, היא חיבקה כל סיר וסיר והרגישה כאילו היא פוגשת את החברים הכי טובים שלה. באותו זמן צחקתי עליה – אבל כשראיתי את הסירים שלי ובעיקר את הסכינים שלי – כל כך התרגשתי שכמעט בכיתי (וזאת לא הפעם הראשונה מאז שבאנו לכאן – לא תמיד מרוב שמחה…)
אחר כך הכנתי שתי תבניות מלאות בירקות לאנטיפסטי והכנסתי לאוטו (הייתי צריכה לסוע לציפי לשים בתנור כדי שנוכל. ברבע שעה שלקח לי להגיע לגן של כפיר, התמלא לי האוטו בריח של שום ועשה לי אווירה של מרחצאות שום – נעים!
הגעתי לקחת את כפיר בדיוק כשציפי הגיעה לקחת את קרן. ציפי היא אמא של קרן ואישתו של משה הבוס של זאביק. לשמחתנו הם הזמינו אותנו לערב ראש השנה. ציפי הסכימה שאני אכין אנטיפסטי ולא שום דבר אחר ("השתגעת? רק עכשיו הגעת לכאן, ממש לא צריך בשום אופן לא, אל תדאגי, לא צריך כלום, ממש כלום"). תכננתי לסוע אליה הביתה ולהכניס את האנטיפסטי לתנור, אבל ציפי אמרה שהיא תיקח ותשים בתנור ואין צורך שאני אבוא – מגניב… אני יכולה ללכת לקנות בגדים חדשים לילדים ולנו בזמן שכולם ישנים – שנה חדשה, בגדים חדשים, לא?
בערב נסענו לציפי ומשה לארוחת הערב. בבית שלהם שומרים מסורת, לא נסועים, לא מדליקים אש וכו' וכו'. פגשנו שם את ליאת, האחיינית של ציפי (שעבדה בימים האחרונים בתור סו-שף של ציפי) ואת ליאת – אישתו של ירון פלג (מהעבודה הקודמת של זאביק). ליאת היא אלופת העולם בסיילים ובקופונים ויודעת בדיוק מה לקנות ואיפה לקנות (חבל שזאביק לא באמת הקשיב לי כשביקשתי חזור ובקש שהוא ידבר עם ירון וישיג לי את הטלפון של ליאת – כמה עשרות אם לא מאות דולרים הלכו לטימיון בקניות יקרות מדי). ליאת מצידה טוענת ש- שושי היא אלופת העולם והיא רק מקום שני, ואכן כששושי הגיעה בילינו זמן מה בשיחות על מבצעים ואיפה קונים כל מיני דברים במחירים שפויים.
בזמן שחיכינו שירון יחזור מבית הכנסת, עמדנו כולנו ברחבי המטבח וראינו את ציפי עומלת וטורחת על האוכל. ציפי היתה בישראל וחזרה רק שבוע לפני החג, אבל הספיקה לעשות המון דברים מאז, כמו להזמין המון בשר מהקצב באוקלנד – ואז לזרוק חצי ממנו (ציפי היא צמחונית, אז היא לא ידעה שצריך להקפיא עוף וחלקיו אם מקבלים אותו ביום שישי ורוצים להשתמש בו רק ביום רביעי). לא נורא – גם ככה היה המון המון המון אוכל.
אחרי ברכות החג ואחרי שהילדים אכלו את מה שאכלו והלכו לשחק בחדר המשחקים, זכינו בארוחת חג שלא היתה מביישת שום מסעדת שף. צמחונית או לא – יצא לה אוכל נפלא! היו שם:
סלט סלק ועוד כל מיני סלטים מעולים
דגים מבושלים
לבבות ארטישוק ממולאים בבשר
בשר בקר ברוטב צלי (ציפי טענה שהיא הרגה אותו – ואני אומרת אם צמחונים מבשלים שלא יחוו דעה על המנה עצמה – היה מעולה)
ועוד כל מיני דברים טעימים – אבל אין ספק שהמנה המנצחת היתה בשר טלה מבושל עם ערמונים בתוך קערה של אורז מבושל עם כל מיני דברים טובים בפנים. אני מחזיקה מעצמי בשלנית ברמה נורמלית אבל המנה הזאת היתה אליפות! (הייתי נותנת את המתכון – אבל ציפי נסעה לטיול ותחזור רק בסופ השבוע).
אחר כך לא יכולנו להוציא את עצמנו מהכיסאות, אז פשוט סרחנו לנו בשיחה בטלה עד חצות (כמובן שאחד מנושאי השיחה של הגברים היה עונת הסקי הממשמשת ובאה – אמרתי לזאביק "בכיף – כל עוד אתה לוקח לפחות ילד אחד איתך לכל סוף שבוע…" :-))
היה לנו טעים ונעים והכרנו אנשים חדשים והיה לנו שמח מאוד להתחיל ככה את השנה החדשה 🙂
****************************************************************************************************
למחרת התבטלנו לנו קצת בבוקר ואז הלכנו למירב וחיליק (ההורים של עימרי מהגן של כפיר), כשהגענו הסתבר לנו שבפארק לידם מתנהלת תפילת ראש השנה במבנה ציבורי ושבקרוב יש תקיעת שופר – מיד צעדנו לשם (גוועלד, הייתי לבושה למפגש ביתי וממש לא למפגש ציבורי עם המוני יהודים תושבי סאניוייל – כנראה שאני צריכה להתחיל לשים לב לעצמי). הגענו ממש כמה דקות לפני תקיעת השופר – כפיר שמח מאוד מהתקיעות, היו הרבה מכל הסוגים והיתה לו שמחה גדולה.
אחר כך נסענו כולנו למיכל (חברה של מירב) ואכלנו את האוכל הנפלא שמירב הכינה. מירב היא אמנית ויוצרת בחימר ומעבירה שיעורים, ראיתי את הסטודיו שלה – מגניב ביותר. יואב אהב בעיקר את החצר (ענקית ומלאת עניין) וכפיר שיחק עם עימרי בתוך הבית בכל מיני דברים.
כשנסענו משם, חיליק וזאביק הלכו ביחד לשכור UHAUL. למי שלא יודע UHAUL היא חברה שמאפשרת לך לשכור כלי רכב המיועדים להעברות למינהם. הכל ממסחריות קטנות וכלה במשאיות ענק. אמממה? אי אפשר לשכור UHAUL אם אין לך רישון אמריקאי (בניגוד לרכב רגיל). אז חיליק שכר עבורנו את ה- UHAUL ונסע עם זאביק להביא מיטה לכפיר שרכשנו כמה ימים קודם לכן ממשפחה ישראלית.
כפיר ועימרי שיחקו כל כך יפה ביחד, שכשכפיר ביקש שעימרי יבוא לשחק איתו בבית החדש, מיד הסכמתי. פתחתי להם עוד כמה ארגזים, ומצאנו בעיקר את הרכבות שהבאנו מישראל והם ישבו ושיחקו במשך שעתיים וחצי ללא התערבות כמעט מצידי, חמודים ביותר!
(ניסיתי להעלות כאן סרט של כפיר ועימרי אבל לא הולך… בפעם אחרת)
יואב מצידו ישן את רוב הזמן הזה 🙂
****************************************************************************************************
בערב, ישבנו לנו בחצר הקדמית בזמן שהילדים נסעו הלוך ושוב על המדרכה. ראיתי את השכן, בבית שליד הילה, קוטף פרי כלשהו מהעץ שלו ואחרי כמה דקות הוא יצא ובא לקראתנו עם הבן שלו ושקית מלאה בתפוחים טריים מהעץ. זאביק התחיל להגיד Hi ו- Thanks ואז השכן אמר "מה? אתם לא מדברים עברית?", ככה הכרנו את גרג וגליה והילדים מעיין וליאור. שמחה גדולה. הם גרים פה כבר שנה וחצי ונתנו לנו המלצות על מקומות לינה ביוסמיטי לקראת הנסיעה שלנו עם קרן ובועז בשבוע הבא. חתכתי לילדים תפוחים וקילפתי רימונים וליאור נתן לנו מהדבש שלו וכל הילדים ישבו ואכלו להם רימונים ותפוחים בדבש לקראת השנה החדשה והמתוקה….
בלילה, זאביק נסע חזרה לדירה הקודמת, ארז את כל הדברים ועשה נגלות לבית הזה. אני במקביל סידרתי את כל חדר המשחקים כדי שכשהילדים יקומו בבוקר, יהיה להם כיף ונעים לשחק – הצליח לנו.
בלילה ישנו בבית החדש. יואב במיטה הישנה של כפיר, כפיר במיטה החדשה של כפיר. אני וזאביק במיטה שלנו עם המזרונים הורודים של הטיולים – מתישהו גם נקנה מזרון חדש….
****************************************************************************************************
את סופ-השבוע בילינו ברכישות וחלקי בטלה, לא הספקנו לסדר יותר מדי את הבית (אגב – עד לרגע זה הוא עדיין באותו מצב, רוב הארגזים פרוקים ברחבי הבית, אבל לא בהכרח במקום שהם אמורים להיות בו… אין לי כוחות לסדר…. איפה האחיות שלי שיבואו וישתלטו על הבית בשלוש שעות? איפה רחלה או עירית שייקחו את הילדים לאחר הצהריים ויתנו לי יום שלם בשקט?)
בשישי בבוקר, התקשרה אלי יעל, אמא של תומר (עיין ערך בפוסט הזה) ושאלה מה אנחנו עושים, מיד הזמנו אותם אלינו . על הדרך, אכלנו ארוחת צהריים ביחד ונתנו לילדים לפרוק קצת את ענייניהם:
****************************************************************************************************
רק כדי להשלים את סיפור הישראלים ברחוב, כמה ימים אחר כך, כשקרן ובועז עמדו עם הילדים ליד הרכבים בדרכנו לסן פרנסיסקו, הם ראו את השכן החדש שנכנס לבית שלידנו (ידענו שאמור להיכנס מישהו בימים הקרובים). בועז התחיל לדבר איתו באנגלית ידידותית, והשכן אמר לו "זה בסדר, אתה לא צריך להתאמץ, אני מדבר עברית"…. מסתבר שמירב וליאור הגיעו כמה ימים לפני כן לארצות הברית (הם שכרו את הבית כבר ביוני – יש אנשים רציניים בעולם….) וביום שני הילדים שלהם כבר מתחילים גנים ובית ספר….הבטחנו להם שהם יכולו לקבל את המזרונים הכחולים שלנו, ביום המחרת – כשקרן ובועז ימשיכו בדרכם ללוס אנג'לס – ישראלים טובים אנחנו….
יום אחרי המפגש עם מירב וליאור (ביום כיפור), ישבנו בחצר הקדמית עם גרג וגליה והילדים ישבנו בודיברנו בזמן שהילדים שיחקו בקטרים שלנו ובמכוניות של ליאור. עבר לידנו איש במהלך הצעידה שלו ואחרי שהוא עבר אותנו, הוא חזר כמה צעדים אחורה ואמר "אני שומע עברית, שלום! קוראים לי יורם…" הם גרים עוד ארבעה בתים בהמשך הרחוב… אחרי כמה ימים זאביק הלך עם יואב לטיול וגילה עוד משפחה ישראלית ברחוב – מצחיק, הייתי בטוחה שלא יהיו ישראלים ברחוב ובסוף יש פה המון, מעולה!
****************************************************************************************************
פוסט ארוך יצא לי… התחילה לנו שנה חדשה בבית חדש, מעניין מה עוד יקרה לנו השנה….
חג שמח ושנה טובה לכולם!!!!
וואו. קודם כל , מברוק שכתבת סוף סוף.
כל שלוש שעות במוצע נכנסתי לבחון את מצב הבלוג, לראות אם יש עידכונים. סטטיסטית , רוב הזמן אין. מצד שני , זה בסדר, גם הציפייה היא משו.מרוכז להכיר את כל השכנים בשלוש דקות קריאה .אבל שמחתי להכיר את כולם .
יותר משמח שיש לכם הרבה אנשים חדשים ושכיף לכם.
את נשמעת במצב רוח טוב , או פשוט במצב רוח פטפטני , שזה לא תמיד בא ביחד.
דש , נשיקות ושיהיה יום משובח .
אני דווקא זוכרת אותך בתור זאת שתקתקה לנו אריזה של בית.
(אולי העניין הוא שזה מישהו אחר. בלי קשר לכישורי אריזה או פריקה).
ברכות על הבית החדש ועל השכנים כלבבכם 🙂
אני ארזתי? טוב, לארוז יותר קל מאשר לפרוק. ואם עושים את זה בשביל מישהו אחר – בכלל יותר קל…