אז מה התחדש אצלנו השבוע? האמת, כלום. החיים נכנסו למין מסלול התאקלמות שקט ורגוע.

הילדים מתאפסים יפה על הגנים, כפיר כבר אמר היום ש"עכשיו זה הימים הראשונים שאני אוהב את הגן" וכשאני באה לקחת אותו מהגן הוא לא רוצה ללכת הביתה כי הוא נהנה לשחק עם עימרי, תומר ונועם בארגז החול. יואב כבר אומר את השמות של סמדר וניר (למרות שהוא עדיין בוכה בבוקר כשאני הולכת, אבל כבר לא בוכה בצהריים כשאני באה לקחת אותו).

גם זאביק מתאקלם יפה מאוד בעבודה שלו או כמו שהוא אומר "אותה עבודה, אותם אנשים שאני עובד איתם, אותו בוס, רק השולחן בחדר השתנה לשולחן בקיוביק ב- OPEN SPACE…"

וגם אני מתאקלמת יפה בעבודה שלי – שהיא למי שלא יודע לבקר בכל החנויות האפשריות ולהוציא כמה שיותר כסף בכמה שפחות זמן…. בשביל מה יצאתי לפנסיה מוקדמת????

עדיין אין לנו בית – תודה למי ששאל והתעניין. אני מתחילה לרדת מהפסים מהעניין הזה (בכל זאת – כמה בתים אני יכולה לראות בשלושה שבועות??? די! שתהיה תשובה חיובית כבר!)

בסופ-השבוע היינו עסוקים חבל על הזמן, מחוייבויות משפחתיות וחברתיות כמעט כמו שהיו לנו בכפר מונש…. בשבת בבוקר, הלכנו ליומולדת של אורי מהגן של כפיר. מצחיק שרק ביום חמישי למדתי מי זה אורי ובשבת כבר הלכנו כל המשפחה ליום הולדת שלו.
יום ההולדת היתה בפארק LAS PALMAS והיתה במתכונת הקבועה של ימי ההולדת כאן (או לפחות ככה נדמה לנו כצופים מהצד) – יש שולחן עם המון אוכל עליו וכולם אוכלים ומדברים מסביב, ויש מתנפח מרובע לילדים (אבל בכלל לא קרוב בשום רמה למה שיש למעוז פז) וזה נמשך בין שעתיים לכל היום. בהתחלה זה נראה מוזר, אבל בהמשך זה מאוד נחמד וכולם עושים את זה ככה, ישראלים, יפנים, מקסיקנים, הודים – כולם. רק שמהאירוע של המקסיקנים יש ריח של "על האש" – שבא לך למות מכמה שבא לך להצטרף אליהם….
אז הגענו ליום ההולדת, כבר היו שם הרבה אנשים שאת אף אחד מהם לא הכרנו ובקושי ידענו שזה יום ההולדת הנכון. לשמחתי, דנה אמא של אורי מיד קלטה אותנו במרחב ובאה להגיד לנו שלום וכשהיא הבינה מי אנחנו היא מאוד שמחה שבאנו. כפיר התעקש לתת את המתנה רק לאורי – אז חיפשנו את אורי שבדיוק חזר ממתחם המים והמזרקות שיש בפארק הזה (נורא כיף המים – מזל שבהזמנה אמרו להביא בגדי ים לילדים). אורי כמובן לא ממש היה בקטע של המתנה ומיד הניח אותה באיזה שהוא מקום על הדשא והמשיך לענייניו, אבל אבא שלו, שרון, בא במקומו ואמר שהוא החלק הרציני במשפחה ותודה על המתנה ושנבוא מיד לאכול (אם הייתם רואים את שרון – הייתם מבינים שרצינות תהומית היא כנראה לא הצד החזק אצלו, בטוח לא ביום שבת :-))

אחרי שכולם סיימו לאכול את כמויות הפיתות, החומוס, הפלאפל הסלטים ועוד כמה דברים שהיו על השולחן – דנה אמרה שלא נדאג והיא מיד שולחת את שרון להביא את הפיצות של הילדים,… אכן מאז תקופת הצנע לא נראה מחסור חמור כל כך באוכל אצל ילדים ישראלים.
הכרנו במסיבה המון אנשים מאוד נחמדים, חלקם הגדול הורים של ילדים מהגן של כפיר, וכולם מלאי רצון לעזור. אמא של נועם היתה הכי חמודה, היא אמרה שהיא תשמח לעזור בכל דבר, אפילו בדברים שטותיים (ככה היא אמרה) כמו קוסמטיקאית – ועל זה אני אומרת, למה שטותי? תמיד יש פעם ראשונה ואני הבטחתי לעצמי שבארצות הברית אני אפסיק להיות פלאחית ואתחיל לטפח את עצמי (מיד אחרי שנמצא בית – עכשיו אני באמת לא יכולה להתחיל משימות בלתי נגמרות….)
קצת אחרי שהגענו הכרנו את ההורים של עימרי – שהוא הילד שכפיר משחק איתו הכי הרבה בגן, ושתרם את התרומה העיקרית למהפך בתחושות של כפיר לגבי הגן. מסתבר שגם עימרי מדבר בימים האחרונים על כפיר בבית ומיד קבענו שניפגש השבוע ל- PLAYDATE (שיתרחש מחר. עדכונים יבואו)

אחרי המסיבה הכנסנו את הילדים ונסענו לסן פרנסיסקו להיפגש עם עדי הורן. עדי היא בת הדודה שלי מצד אבא שלי. למי שלא מכיר את המשפחתולוגיה שלנו, לאבא שלי היתה אחות שקראו לה רחל (לא לבלבל עם רחלה, שהיא אחותה של אמא שלי והיא הרבה יותר מוכרת בסביבתנו בתור "הדודה שלי").
רחל היתה נשואה לנחום ויש לה שתי בנות: תמר ועדי (למי שהתבלבל בין הווה לעבר במשפטים האחרונים – זה קשור לעובדה שרחל נפטרה לפני חמש שנים וכל השאר לשמחתנו עדיין בחיים).
בקיצור, עדי, היא פשוט כייפית. אין לי דרך אחרת להגדיר את זה. היא בטח בת 47-48, ומתנהגת כאילו היא בת 23-24, מבלה המון, מטיילת בכל העולם, בקיצור – כייפית….

קבענו ללכת לים, כי כפיר נורא ביקש לראות את הים שיש כאן (תזכורת – אני וזאביק שונאים, פשוט שונאים את החול של הים). מזג האוויר בסן פרנסיסקו עצמה די קריר בשעות אחר הצהריים, סתווי למדי, אז הלבשנו את הילדים בגדים ארוכים ונסענו לים. בדרך ראינו רכבות חשמליות (או במילותיו המתרגשות של יואבי: "בא-בא, טר, טר, עוד, עוד" – שזה בתרגום לעברית מדוברת "אבא, קטר קטר, עוד עוד").
כשהגענו לים, הילדים כמובן התבוססו בחול (פיחסה, פיחסה ושוב פיחסה) וחפרו בורות וגם הכריחו אותי לחפור איתם (ושוב פ – י – ח – ס – ה), אבל עדי מאוד נהנתה לכסות להם את הרגליים בחול, לתת להם לכסות לה את הרגלייים בחול, לקחת אותם על הידיים כשהם מלאים בחול, ממש דודת חול – אנחנו נקפיד לקחת אותה איתנו בכל פעם שלכפיר יהיה צורך לראות את הים.

לאורך 30 השנים האחרונות, אנחנו ועדי נפגשים מדי פעם ושומרים על קשר (גם איתה וגם עם נחום) ככה שהיה מאוד כיף ומשפחתי. נפרדנו לפני ארוחת הערב עם הסכמה להיפגש בקרוב לארוחת שישי ביחד וגם כשקרן תגיע נעשה ארוחה משותפת (עוד שבועיים קרן באה עם כל המשפחה !!!!!! 🙂 🙂 🙂 )

בערב כשהסתכלנו על האלבומים שקיבלנו מתנה (שתי המשפחות שלנו עשו לנו אלבומים נפלאים כדי שנזכור ונתגעגע פחות ) כפיר אמר "אבל לא ראינו את הגשר של סן פרנסיסקו שרועיקי צייר לנו",
צודק – בפעם הבאה נראה ואולי גם ניסע  על אופניים (אם המכולה תיפתח עד אז), אבל אני יכולה להשוויץ בינתיים:

(רועיקי - אני יודעת שאתה מתפדח עכשיו - אבל זה בסדר, אף אחד מהחברים שלך במילא לא קורא את הבלוג שלנו...אוהבים אותך המון)

ביום ראשון התבטלנו לנו בבית במשך הבוקר ואחר הצהריים נסענו לרני ומעיין ל- POTLUCK שזה "על האש" שבו כל אחד מביא משהו (ואז יוצא המון אוכל והולכים הביתה מפוצצים ורק רוצים לישון – טעים :-)).
ל- POTLUCK רני ומעיין הזמינו גם את שוקי ואביגיל והבן החמדמד שלהם שקוראים לו דניאל. היה המון אוכל (ברור) טעים (ברור) ושיחה שנסבה בעיקר על ענייני ה- RELOCATION (אפשר לקנות רכב בלי SSN, איזה רכב לקנות, איזה תנאים קיבלנו לתקופה הראשונה, איזה ביטוח בריאות לעשות, איפה לשכור בית ובכמה כסף) ועל ענייני רופאי ילדים ולידות (אני חושבת שהתמונה למטה מבהירה למה).

אביגיל (מימין) ומעיין (משמאל)

הילדים שיחקו יפה והתנהגו סבבה לגמרי, עד הרגע שבו זאביק החליט להטריף אותם ואז הם נתנו אותה בווקאליות מרשימה ועשו תחרות צרחות שנשמעה בכל השכונה (או כמו שמעיין אמרה "זה בסדר, השכן מצד שמאל הוא חירש – אם הוא לא רוצה לשמוע הוא פשוט סוגר את המכשיר").

רני ושוקי בעמדת המנגל (נקניקיות, חזה עוף ותירס)

יואב אוכל קלמטינה מעץ הקלמנטינות המטורף של רני ומעיין

זאביק והילדים (בשלב שהוא עוד לא הטריף אותם לגמרי...)

דניאל עם מסילות הרכבת של כפיר ויואב (הם יכולים לשבת שעות ולשחק עם המסילות ולקרוא את החוברת ולהתסכל במחשב על הקטרים השונים)

כפיר הרגיש כבר לגמרי בבית אצל רני ומעיין, (בכל זאת – זו הפעם השנייה שאנחנו באים אליהם, בכל בית אחר שהיינו בו עד כה ביקרנו רק פעם אחת) ואמר שהוא "רוצה להישאר שם כל הימים", אבל זה בסדר גם אם רק נבוא לבקר אותם מדי פעם.

דרך אגב – כפיר מאוד מתגעגע לסטייקים, לפני שבוע הוא אמר לי "אמא, תגידי לרני שנבוא אליהם לעשות על האש. אנחנו נביא את הסטייקים" – מהמם שלי!

ביום שני נפגשנו לארוחת ערב עם אורי ואיילה שגרים פה בקומפלקס. ביום שישי ירדתי עם הילדים לגן השעשועים הקטן ובעודנו נכנסים דרך השער ומתקשקשים לנו, אמרה לנו מישהי שישבה על הספסל "אתם מדברים עברית!" (בעברית כמובן – ובפליאה גדולה כאילו זה הרגע ירדנו מהירח :-)).
מסתבר שאורי אויילה והילדים ליהי ואדם (יפים כל כך!!) גרים בקומפלקס הזה כבר חצי שנה ופגשו פה בקומפלקס רק זוג ישראלים נוסף (מחוסרי ילדים ולכן לא באמת נוכחים פה בחווית היום יום).
איילה כל כך שמחה לראות אותנו שמיד היא הזמינה אותנו לאכול איתם ארוחת שישי, אבל כפיר הטיל וטו כי קניתי סטייקים לארוחת ערב לפי בקשתו (על מחבת גלי – גם הגריל שלנו עדיין במכולה 🙂 🙂 )

אז במקום בשישי בערב, נפגשנו לארוחת ערב בשני. ארוחה ישראלית עם "סלט הדס" מהמם (הדס ינאי עושה סלטים מאוד מושקעים שמשלבים עלים ירוקים מכל הסוגים והמינים ופירות וכל פעם הפתעה אחרת, ולכן כל סלט מושקע מאוד נקרא על שמה, ואיילה באמת השקיעה: חסות, נקטרינה, גבינת פטה – טעים!!!).

אחר כך השיחה נסבה בעיקר על ענייני ה- RELOCATION (אפשר לקנות רכב בלי SSN, איזה רכב לקנות, איזה תנאים קיבלנו לתקופה הראשונה, איזה ביטוח בריאות לעשות , איפה לשכור בית ובכמה כסף  – מוכר מאיפשהו???) ואני קיבלתי מאיילה אינפורמציה חיונית לגבי עבודתי (זאת אומרת – איפה יש מקומות שווים לקנות דברים מכל הסוגים).

כשנפרדנו – הילדים קיבלנו משחקים למשמרת עד שנעזוב את הקומפלקס וזה מאוד שימח אותם – כי כבר קצת נמאס להם מהמשחקים שלהם.
חזרנו הביתה עייפים אך מרוצים, אבל הפסדנו בטלוויזיה סרטים מצויירים (סתם – גם כאן אנחנו לא רואים טלוויזיה).

עכשיו כשאני גוללת למעלה – אני רואה שבעצם די הרבה התחדש אצלנו בשבוע האחרון….