אף פעם לא חיפשתי גן לפני כן. מהרגע שהגענו לכפר מונש היה לי ברור שהילדים שלנו הולכים לגן "שועלי שמשון". שום אופציה אחרת לא היתה קיימת. ואז, כשהחלטנו לסוע – התחלתי לברר על גנים לילדים.
ציפי אישתו של משה, היתה נקודת ההתחלה שלי. הבת שלה, קרן, תלך השנה לגן רונית והיא בערך בגיל של כפיר. ציפי עשתה מחקר גדול על הגנים בסביבה וסיפרה לי בפרוטרוט על גן גיתי (ליואב) וגן ליאת וגן רונית (לכפיר) ועל הגן היהודי.

משם התקדמתי הלאה. דיברתי עם גיתי (שהיתה מלאה) שהפנתה אותי לאילנה (שהיתה מלאה) שהפנתה אותי לסמדר (שבדיוק ילדה) שקיבלה את יואב לגן בשמחה…. על סמך מה הסכמתי לשלוח אותו לגן? בעיקר על זה שסמדר נשמעה מאוד מאוד נחמדה וסיפרה לי קצת על הגן שלה ועל זה שליאת (תקראו למטה) אמרה לי שלשלוח את הילד שלי לסמדר זה כמו לשלוח אותו לאחותי – ואני, בכל רגע נתון בחיי מוכנה לשלוח את הילדים שלי לאחיות שלי – אז זה נשמע לי בסדר….

אחרי יואב, התחלתי לבדוק על גן לכפיר. דיברתי עם ליאת, שאמורה היתה לפתוח גן גדול יותר (בגן שלה אין מקום לכפיר) אני מודה שהיא שבתה את ליבי… דיברנו קרוב לשעה (בין 1 ל- 2 בלילה שעון ישראל… אלו היו שעות העירנות שלי בחודשיים האחרונים בישראל) אבל זה לא הסתדר כי הגן הגדול לא נפתח בסוף. היא הפנתה אותי גם לרונית, אבל גם לאיילת (שלא ענתה לי בחודש יולי) וגם לקלרה.

דיברתי גם עם שולה ואילנה (אחרת) – אבל לא התחברתי אליהן. ניסיתי להשיג את רונית והתברר לי שהיא בחופשה בדרך לישראל. אז דיברנו כשהיא הגיעה לישראל. אבל אז התחיל כל הבלאגן של המעבר ופשוט נטשתי את זה לחודש בערך.

כמה ימים לפני הנסיעה – פתאום קלטתי שלכפיר אין גן – וניסיתי שוב את רונית. לשמחתנו היה לה עוד מקום אחד והיא הסכימה לקבל את כפיר. אמרתי לה שאני עוד לא יודעת מתי הוא ייכנס לגן ונדבר בהמשך…

היתה לי תוכנית יפה – לא לשלוח את הילדים לגן במשך שבועיים שלושה. לתת להם להיקלט בארצות הברית לאט ואיתי. תוכניות לחוד ומעשים לחוד…. אחרי כמעט חודש שהילדים היו איתנו (מרגע שהגן של כפיר הסתיים), הם יצאו מדעתם ואנחנו (טוב בעיקר אני) יצאתי מדעתי לגמרי. הבנתי שכדי שנוכל להינות ביחד – אנחנו חייבים להיפרד לכמה שעות ביום, כדי שאני אוכל לנשום והם יוכלו להיות ילדים בלי שמישהו (אמא פולניה) יגיד להם כל הזמן "לא" על כל דבר שהם רוצים לעשות.

יש לי חלום – לעשות HOME SCHOOLING לילדים שלי. אצל נעמה בבלוג זה נראה קל, פשוט וכל כך כייפי. אבל כמו שזאביק אמר השבוע "בלי להעליב  – אבל את לא אמא של HOME SCHOOLING…." לצערי הרב – בימים אלה אני נאלצת להסכים איתו….

אני כותכת כאן קצת חוויות (מודה – לא נעימות לי) מהגנים. בטח בהמשך אני אוסיף עוד קצת….

12-9-2011

היום עשינו סיבוב הפוך. זאביק נשאר בבית כדי להשתתף בשיחת ועידה עם איזה לקוח, אז לקחתי קודם את כפיר ואחרי זה את יואב. סיוט.
מיד כשהגענו לגן של כפיר שניהם נצמדו אלי ולא הסכימו לעזוב אותי. עשינו עם כפיר סיבוב בגן כדי שהוא יראה ליואב את הגן ואחר כך אמרתי לו שאנחנו הולכים. הוא התחיל לבכות. אז אמרתי לו שיבוא להיפרד מאיתנו בשער – כמו בגן דנה. ניסינו את זה – אבל הבכי רק התגבר…. רונית לקחה אותו על הידיים ואני הלכתי. מעבר לשער הוא צעק לי "אמא תבואי לקחת אותי ראשון…" בבכי קורע לב…
כשבאתי לקחת אותו בצהריים – עמדה בחוץ חבורת אימהות וקישקשה עד שיתנו לנו להיכנס לקחת את הילדים. אחת האימהות אמרה לי "ראיתי את הבן שלך יושב עצוב על אמאלי…" – מסתבר שהוא ישב ובכה על רונית ואחר כך על אמאלי ואז הוא התחבר לגן רק אחרי עשר בבוקר – שעה וחצי!!! אנחנו עוברים את אותה תחילת שנה כמו בשנה שעברה…

גם כשהגעתי עם יואב לגן היה בכי. יואב נצמד אלי ולא הסכים לרדת. דווקא היום נשארתי איתו יותר מבדרך כלל (כי לא הייתי צריכה לקחת את כפיר) – וזה כמובן רק עשה את המצב גרוע יותר… כשאמרתי לו שלום הוא התחיל לצרוח והחזיק אותי כל כך חזק שסמדר בקושי בקושי לקחה אותו. אני יודעת שהוא בוכה בדיוק 2 דקות ואז נרגע (אפילו בלי מוצץ), ואני יודעת שנורא כיף לו בגן (ראיתי אותו משחק בלי שום בעיה, ואפילו לא שם לב אלינו במשך כמה דקות מרוב הנאה) – אבל כשאני הולכת הביתה, נשאר לי טעם חמוץ בפה עד שאני חוזרת לקחת אותם….

13-9-2011

הערב זאביק ניסה להרדים את יואב והוא פשוט לא הסכים, צרח בכל הכוח. בסוף זאביק הביא אותו חזרה לשלון (אני וכפיר קראנו ספר באנגלית). יואב התיישב עלי ומיד נרגע. תוך כדי השיחה שלי ושל זאביק על העובדה שיואב עכשיו רוצה כל הזמן רק "אמא,אמא" אמרתי לזאביק "אתה צריך להבין שבגלל הגן החדש קשה לו עכשיו" וכפיר אמר "גם לי קשה"…. אני יודעת ילד שלי, וליבי נקרע שוב