יום ראשון. תשע בבוקר. הילדים משחקים פה לידי. התיישבתי לכתוב את הפוסט הזה ופתאום יואב ניגש אלי בשמחה: "אמא, אמא". "מה חמודי?", "אמא אמא" ומצביע בשמחה לעבר המשחקים. ואז הבנתי. אחרי שהוא עשה פיפי בשירותים, שכחתי לשים לו חיתול והוא הוריד את המכנסיים, עשה קקי באמצע הסלון והרים את המכנסיים בחזרה – מחונך היטב….. :-). לפחות יצא לו מוצק…. 🙂

שלשום (שישי בערב) זאביק הלך עם הילדים לפארק אורטגה. זה פארק נחמד מאוד בסביבה טובה. ראיתי אותו כשחיפשתי עם זיו בתים (פוסט נפרד על חיפושי הבתים יפורסם בהמשך…). זיו אמרה שזה מקום טוב להכיר בו ישראלים. צודקת. היה להם מאוד נחמד והם פגשו את תומר ומעיין עם הילדה שלהם גל שהיא בערך בגיל של כפיר ועוד ילד בן שנה וקצת שאין לו שם (בעצם יש לו שם, אבל מה אני מצפה כשאני שולחת את זאביק לבד עם הילדים? הרי אין באמת סיכוי שהוא חוזר עם כל הפרטים המלאים שצריך).

בקיצור, מעיין ותומר גם הגיעו לפני זמן קצר מאוד, והם כבר בחיפושים אינטנסיביים של בתים ובדיעבד – אנחנו יודעים שהם סגרו על בית כבר. כיף להם. הלוואי עלינו, במהרה בימינו – אמן אמן כן יהי רצון (אני מקווה שמישהו שומע את זה שם למעלה – כי יש לי דרישות מהבית, אני לא מוכנה לקבל כל דבר ככה….)

זאביק והילדים חזרו מהפארק, כמה דקות לפני שמשה, הבוס של זאביק, בא אלינו לארוחת ערב. בזמן שהם לא היו (בערך שעה) היה לי הספק מדהים: צלי עוף, אורז, שעועית ירוקה ברוטב עגבניות, ירקות מוקפצים, סלט חסה ועגבניות – ואפילו הצלחתי לסדר את המשחקים של הילדים מהסלון שנראה כמו זירת קרבות.

הילדים חזרו מלאי מרץ ועצבנות יתרה, וארוחת הערב היתה קטסטרופה התנהגותית – ככה זה כשרוצים לעשות רושם טוב על אנשים חדשים – הילדים תמיד יודעים יותר טוב מאיתנו. כל אחד מהם היה "תצומי" בצורה בלתי נסבלת. יואב העיף וזרק והשתולל על הכיסא, כפיר דיבר והפריע כל הזמן והגענו לסיום ארוחת הערב חסרי נשימה ועצבניים במיוחד. בסוף פשוט שלחנו אותם לשטוף ידיים וללכת לשחק – ואז היה שקט נפלא למשך כמה דקות שלמות ואפשר היה לדבר קצת סוף סוף…

כאן המקום לציין כמה דברים:

1. משה הוא הבוס של זאביק כבר 3 ומשהו שנים, מאחר ועד עכשיו הוא היה הבוס של זאביק מרחוק (כי זאביק היה בארץ ומשה בארה"ב) זו הפעם הראשונה שראיתי אותו והוא איש מאוד נחמד ועם הרבה סיפורים על מקומות שהוא טייל בהם בעולם. אני יודעת שזה נשמע קיטש – אבל נורא שמחתי שיש לזאביק בוס שנעים לעבוד איתו (חוויות העבר שלי ושל זאביק עם בוסים – לא תמיד היו הכי טובות בעולם…)

2. ציפי – אישתו של משה, עזרה לי מאוד עם הגנים של הילדים. לציפי ומשה יש ילדה בשם קרן קצת קטנה מכפיר שתלך לגן רונית (כרגע ציפי וקרן בארץ ויחזרו בעוד שבוע לארה"ב – בדיוק בזמן כדי לארח אותנו לארוחת ערב ראש השנה… :-)). דיברתי עם ציפי עוד כשהיינו בארץ ושמעתי ממנה על כל מיני גנים אפשריים לילדים, המלצות, הצעות ועזרה גדולה מאוד. אם לא הייתי מקבלת את עזרתה – הייתי אבודה לגמרי וכנראה שהילדים היו נשארים איתי בבית עד שהייתי יוצאת מדעתי….

אתמול בבוקר הלכנו שוב לפארק אורטגה. זאביק אמר שיש שם משטח עם מזרקות שהילדים יכולים לשחק בו ושכדאי להביא בגדי ים – טוב שעשינו את זה. הגענו לפארק וכבר מרחוק ראיתי מישהי עם ילד  בן שנתיים בערך ועם תיק של "גיטה בגס". אחרי שהכנסנו את הילדים למשטח, זאביק היה חברותי כהרגלו והתחיל לדבר איתה. תוך כדי שיחה התברר שלבן הקטן קוראים יובל ושהבן הגדול שלה, תומר, הולך לגן עם כפיר. מצחיק. אחרי כמה דקות הגיעו גם גל (האבא) ותומר על אופניים. הם נמצאים כבר כמה שנים בארה"ב ובערך 3 שנים פה באיזור.

כפיר נורא התרגש לפגוש ילד שהוא מכיר וכשהגענו לשלב הפיקניק שתכננו מבעוד מועד, ניגש להזמין את תומר לאכול איתנו שניצלים לארוחת צהריים. מהלך מאוד מאוד טבעי לילד מושבניק שרגיל שאנחנו הולכים לטייל במושב ונשארים לארוחת ערב אצל חברים בלי הזמנה מראש (עיין ערך התנחלות לכל אחר הצהריים אצל רזי, פלג, יואב ינאי או איילי קרום כשהוא עוד גר בכפר…). יש מצב שנצטרך לשנות קצת את ההרגלים שלנו, לא בטוח שזה כל כך פוליטיקלי קורקט פה….
בסוף תומר לא הצטרף אלינו אבל קבעתי עם יעל שניפגש השבוע מתישהו וניתן לילדים לשחק קצת מחוץ לשעות הגן.

בסך הכל היה כיף נורא הילדים השתוללו במים והיו ילדים חמודים ומקסימים, יואב נרדם עוד לפני שזאביק הניע את האוטו וגם אני וכפיר עשינו "שלף שטונדה" כיפית….