הבית מתחיל לקבל צורה של משהו שעוזבים.

הדברים מתמיינים להם לאיטם ועל הדלתות והרהיטים מתחילים להופיע דפים שעליהם כתוב "אריזה" או "לא" – דפים שמחליטים מי לחסד ומי לחובה.

על השולחן של פינת האוכל (כן, זה עם הרגליים העקומות) יש ערימות: אחת לספריה של עירית, אחת לעירית, אחת לצחי (יש גם אחת בחדר משחקים בשבילו), אחת לאורנה, אחת לקרן, שקיות לרחלה בשביל גברת אמסה, ערימת ספרים לתרום לחיילים דרך סטימצקי, וכל מיני חפצים בודדים, ספר "המטרה" לאורית (לקחתי לפני 100 שנה), ספרים לקובי, גרביים לקרן הורביץ (התקלקלה לנו מכונת הכביסה ועשיתי אצלה שתי מכונות וקיבלתי 2 גרביים של כרמל…)

חדר השינה שלנו מוכן לגמרי – רק צריך להעביר את שמיכת המעבר מחר בבוקר לארון שאורזים.

החדר של הילדים – כמעט גמור, בעיקר צריך להוריד מהגג את המיטה הישנה של עדידי בשביל יואב ולמצוא מזרון מאיפשהו לכפיר (לזכור לדבר עם מירי בבוקר).

חדר המשחקים – כמעט גמור, צריך למיין את התחפושות ולהעביר את הכוורת החומה בשביל המשחקים שנשארים

המטבח – נשארו רק הפיירקסים למיון

אבל העבודה הגדולה מכולן, זאת שאני מתחמקת ממנה כל השבוע ובעיקר עכשיו (בשע ה 2:15 לפנות בוקר) היא סידור חדר הבלאגן.

כמה עבודה יש כאן – אלוהים אדירים, מי בכלל יכול להתחיל? כל החיים שלנו נמצאים פה, אלבומים, מסמכים, ספרי בישול – כל דבר שלא רצינו לזרוק אי פעם נמצא כאן. כל דבר שלא ידעתי מה לעשות איתו בזמן שסידרתי את החדרים החארים הגיע לכאן ומפה אין מוצא – חייבים להחליט, מה לאיחסון, מה טס לשם ומה הולך לזבל. קשה באמת

החיים שלנו עוברים מקום. זורמים בלי שאני אדע לאן. מפחיד.

כפיר סיפר היום בגן שהמכולה מגיעה היום (לא נכון – רק בעוד יומיים, יש לי עוד קצת זמן!!!)  ושולחים חלק מהצעצועים שלו (די נכון, שולחים את הרוב) ושהוא הפריד את הצעצעוים של התינוקות מהצעצועים שלו (ממש לא נכון – אני עשיתי את זה – ובכלל לא עכשיו, אלא מזמן כשיואב סיים להיות תינוק) ושכשנגיע לסן פרנסיסקו אמא ואבא יקנו לו הרבה צעצועים כי הוא משאיר פה הרבה צעצועים – ואני תוהה

1. מאיפה הגיעה אליו יכולת הקשקשת הזאת? מי בבית שלנו מדבר כל כך הרבה ומברבר בלי הפסקה? ח-מ-ו-ד!!!!!

2. מאין הגיע לו הרעיון שנקנה לו הרבה צעצועים – אני לא אמרתי לו וגם זא ביק לא אמר. אני חושדת בסבתא עירית. יש מצב שהיה בינהם דיון על מתנות והיא אמרה את זה (יש להם הרבה שיחות מעניינות – מעניין שהוא תמיד מושך אותה לכיוון הצעצועים החדשים שהיא תקנה לו – יודע על מי לעבוד הילד הזה)

היינו הים במסיבת הסיום של הגן של כפיר. היה מאוד נחמד – אם כי קצת רועש לטעמי, אני לא מחבבת את העובדה שמפעילים את ההורים ואת הילדים במוסיקה רעשנית ובתנועות ידיים מגוכחות. מצד שני – זאת אני, אין לי מוסיקה בבית והכי טוב לי בחדר האטום. אבל הילדים מאוד נהנו, וסיכמו את המסיבה בארוחת ערב שככלה בעיקר עוגות אצל רוב הילדים (ובוודאי ובבוודאי אצל כפיר). שני (אמא של סתיו) עשתה עוגיות חמאה בצורה של דובונים בשני צבעים על מקל (!!!!!) ועודה מאלפת עם בצק סוכר מעליה – מקסים. אני מחזיקה מעצמי בשלנית טובה וגם אופה לא רעה, אבל כל פעם מחדש שני משביתה אותי עם היכולת שלה להשקיע בעוגות לילדים – אני עושה מקסימום עוגת שוקולית והיא ? פעם עוגות בתוך וופל גלידה ופעם עוגות על מקלות , כל פעם משהו חדש – מדהימה….

בסוף האירוע התיישבנו בצורה ספונטנית עם כל החברים שלנו שהולכים איתנו מאז התינוקיה: מארק ועינב (ההורים של פלג), לירן ורעות (ההורים של רזי) יפתח והדס  (ההורים של יואב הגדול). רק היו חסרים לנו טל וגיא (ההורים של איילי קרום) כדי שנשלים את הסידרה.

ישבנו לנו בנחת איזה חצי שעה וקשקשנו להנאתנו. הילדים רצו מסביב וצעקו וטיפסו ורצו לגן שלהם ועלו לבית של מירי – ובעיקר לא באו אלינו כי היה להם כיף נורא ביחד. ואף אחד מאיתנו לא היה מוטרד כי היה להם נורא כיף והסביבה נורא מוכרת ובטוחה להם. ולא היו לנו ילדים קטנים כי הם היו אצל הבייביסיטר (תודה לענבר דודה….) והיה לנו כיף. ושוב חשבתי לעצמי כמה עצוב לי שאנחנו נוסעים בדיוק כשהחיים שלנו התיישבו להם בנחת עם חברים כאלה טובים וכייפים ועם המשפחות שלנו שאוהבות אותנו ומחבקות אותנו  ועם הבית שעשינו לנו שהוא מותאם בדיוק למי שאנחנו ועם מי שאנחנו באופן כללי, שטוב לנו עם עצמנו ככה.

והייתי צריכה להזכיר לעצמי שיש סיבה טובה לזה שאנחנו נוסעים. שזה נכון בשביל זאביק עכשיו ושזה מה שהוא הכי רוצה לעשות עכשיו (כבר הרבה זמן הוא רוצה את זה). ושמרוב הבחינות – עכשיו זה הזמן הנכון בשבילנו לסוע כשהילדים עוד קטנים, כשעוד מעט נגמרת לנו המשכנתא, כשאני לא עובדת ויכולה להשקיע בילדים

ואפילו שזכרתי את זה בראש, הלב שלי עצוב.

ואפילו שאני יודעת שיהיה לנו טוב, ואנחנו נהנה, וכולם יבואו לבקר אותנו (אני לא סקפטת כמו זאביק – אני יודעת שכולם רוצים לבוא ויכולים לבוא ויבואו – בשביל מה אנחנו שוכרים בית עם חדר נוסף???) – ואפילו שאני יודעת את כל זה – עצוב לי..